אתמול בערב יצאתי מביתי לטיול קצר.
ותנחשו מי התגלגל לעברי במדרגות
החיצוניות?
הם היו שלושה,לא לא שלושת המלאכים,אלא
שלושה שטנים מקפיאי דם,ענקיים,קוציהם החדים סמרו בקוטר של מטר,ואני נותרתי במקומי
כנטועת מסמרים.
שמעתי שמועות שבשכונה שלנו קיימות
מאורות רוחשות דרבנים,אבל שמועות לחוד,ומפגש פנים אל פנים לחוד.
הם סובבו את גבם אליי,ועלו חזרה לרחוב
לאיטם כאילו לא הבעיתו בזה הרגע אישה ירושלמית שלווה לעת ערב.
חזרתי הביתה ברוורס,רועדת כעלה
נידף,ובאפיסת כוחות חייגתי למוקד העירייה,ולתומי חשבתי שתוך דקה יבואו לטפל
במפגע.
הווטרינר העירוני על הקו:
"גברתי,נא להירגע,הדרבנים הם
חיות בר מוגנות,אסור לנו לפגוע בהם.
כן,הם מפחידים מאוד,ואני מבין אותך,יש
לשער שהם בנו מאורה ליד ביתך,ותביאי בחשבון שהחל משקיעת החמה תתקלי בהם מדי
פעם..."
אבל...אני
לא רוצה להיתקל בהם...אל תהרוג אותם,רק תסגור
את
המאורה,והם ימצאו מקום אחר...
"גברתי,היית רוצה שיחסמו את הבית
שלך?,אז מבחינת החוק האדם והחיה שווים.אני מצטער,תתרגלי לזה..."
עכשיו אני בהסגר,והחיות חופשיות.
"לו הייתי חיה או פרח,אז -היה -
מצבבבבי...לגמרי אחר!" (נעמי שמר)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה