אימא'לה שלי,
אני שולח לך מכתב לכתובת של הבית שלנו, אבל אני יודע שאת לא נמצאת שם.
כשראיתי את שני הגרמנים הענקיים נכנסים בפראות לבית רצתי מיד להסתתר בארון הבגדים
שלך,כמו שסיכמנו לפני כן,ולמרות שהייתי מבוהל נורא,נהניתי להריח את השמלות שלך,ריח
מתוק של אימא.
הצצתי מחור המנעול וראיתי ששני החיילים הנאצים תופסים אותך משני הצדדים וגוררים אותך
בכוח החוצה כשהם צורחים כמו חיות.
בכיתי רק בלב שלא ישמעו אותי ויגלו את מקום המסתור שלי,כמו שלימדת אותי אימא.
אני אוהב את המילה אימא, אימא...
אחרי שלקחו אותך ממני,יצאתי מהמחבוא ובדקתי בזהירות שאין אף אחד בבית,והחלטתי שמסוכן
להישאר כאן לבד,אז הלכתי לחדר האמבטיה עמדתי מול הראי והחלטתי לגזור את הפאות הארוכות
שכל בוקר סלסלת לי אותם סביב האצבע שלך,שטבלת קודם במים.
מצאתי במגירה מספריים וביד רועדת גזרתי את הפאות,בכיתי קצת כי החלטנו שאאריך
אותם עד הבר מצווה,אבל עכשיו אני חייב לצאת החוצה ואסור שאיש יידע שאני יהודי.
עטפתי אותם בטלית החדשה שקנית לי לבר מצווה,לידם שמתי גם את התפילין והכיפה הלבנה
שרקמת עליה מגן דויד בצבע זהב.,והחבאתי אותם מאחורי השידה בחדר השינה שלך,שתדעי...
אימא,אפשר לחגוג בר מצווה גם אחרי גיל שלוש עשרה?
יצאתי מהבית,(זה בסדר אימא, נעלתי במפתח שלושה סיבובים) בחוץ ירד שלג ונשבה רוח חזקה.
נזכרתי שאת ואני בנינו אתמול בובת שלג,הלכתי לראות אותה,ואני עצוב כי היא נמסה לגמרי ונותר ממנה רק כובע התינוקות המצחיק עם הפונפון הצבעוני...
הסתובבתי ברחוב שלנו, וכשהגעתי לסנדלרייה של אברמל'ה. החלטתי להיכנס אליו ולספר לו
שהנאצים לקחו אותך,אבל הוא לא היה שם,והכול היה הפוך ושבור,אני חושב שהגרמנים לקחו גם אותו...
בפינת הסנדלרייה ראיתי מיתקן לצחצוח נעליים,החלטתי לקחת אותו ,עד שאברמל'ה יחזור ואז
אחזיר לו את המתקן,יצאתי משם כדי לחפש מקום מתאים שבו אוכל לשבת ולצחצח נעליים.
אחרי שהסתובבתי שעות בשלג ובקור הבחנתי שבפתח הכנסייה בכיכר המרכזית ישנה פינה מוגנת משלג,
התיישבתי על מדרגה גבוהה,הנחתי את המתקן לידי,ושמתי כובע הפוך,אולי ירצו לשלם לי על
הצחצוח ,ובכסף אוכל לקנות לחם,אני נורא רעב...
והם התחילו להגיע.
לא בדקתי למי שייכות הנעליים,רובן היו נעליים גבוהות וחזקות,לחלק מהם היו מסמרים
בסוליות,אני חושב שהם אוהבים להרעיש בזמן ההליכה כדי להפחיד (האמת ? זה מפחיד)
חלק מהאנשים זרקו פרוטה לכובע שלי, וחלק קיללו בגרמנית,ועזבו את המקום בזעם.
התחיל להחשיך,אני רועד מקור ורעב,אספתי את חפציי ,והלכתי למאפיה הקרובה לקנות לחם.
בתוך המאפיה היה חם ונעים,וקיבלתי סחרחורת מהריח הטוב של הלחם והעוגות שנאפו במקום.
קניתי שתי פרוסות לחם,אחת לי ואחת לך אימא,כי אולי אין אוכל במקום שבו את נמצאת.
אכלתי מהפרוסה לאט לאט,שלא תיגמר מהר, זה היה טעים נורא.
לא ידעתי לאן אלך,אני עייף וקפוא...ישבתי מיואש על ספסל מלא שלג,והתאפקתי לא לבכות.
מרחוק ראיתי אישה מתבוננת בי,היא התקרבה אליי בריצה ושאלה בדאגה למה אני בחוץ באמצע הלילה...
לא יכולתי לענות ,ופרצתי בבכי.היא חיבקה אותי בזרועותיה,עצרה מונית ,ביקשה שאירגע והבטיחה
לקחת אותי למקום בטוח.
לאחר כמה דקות של נסיעה עצרה המונית ליד בית גדול מוקף עצים ופרחים,ירדנו,ורצנו מהר אל
תוך בית מואר וחם.
מהמטבח עלה ריח של אוכל טעים, נזכרתי בך אימא שלי,התגעגעתי...
האישה הטובה והחייכנית מילאה עבורי אמבטיה במים חמים עם המון קצף לבן של סבון ריחני
הורדתי מעליי את הבגדים הקרים והרטובים,נכנסתי למים ולאט לאט הרגשתי איך הגוף שלי
מתחמם ונרגע.
לבשתי פיג'מה חמה ורכה,ניגשתי למטבח,ועל השולחן הייתה מונחת מפת משובצת באדום ולבן בדיוק כמו שלנו,ועליה צלחת עמוקה מלאה במרק ירקות ,אכלתי בהנאה, אבל גם דמעתי, כי נזכרתי בתבשילים שלך אימא'לה...
לאחר הארוחה הטובה ישבנו מול האח,היא הציעה שאוסיף עצים לאש,לקחתי כמה קרשים,זרקתי פנימה,הם בערו מיד, ואני דמיינתי כל מיני דברים,אבל לא אכתוב לך מה בדיוק דמיינתי,את בטח תגידי שליהודי אסור אפילו לחשוב מחשבות כאלה.
מריה,זהו שמה של האישה שהצילה אותי, ביקשה ממני להצטרף אליה,ירדנו במדרגות לקומת הקרקע והגענו לחדר קטנטן,היא אמרה שזה המקום הסודי שלי ובו אסתתר עד סוף המלחמה...
אימא'לה,
אני שומר לך את פרוסת הלחם,וכשניפגש,אתן לך אותה.
אימאאא...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה