במקרה, ממש במקרה גיליתי שיטה מצוינת
לגמילה מקניות.
ראיתי בחלון ראווה אגרטל יפהפה, צבעוני
ושמנמן, והחלטתי לקנות אותו. עמדתי מולו עוד קצת וחשבתי:
'רגע, יש לך בבית שבעה־עשר אגרטלים יפים,
אמנם זה שכאן מצויר לאורכו בפס גלי בצבע זהב, וכזה אין לך... נו, אז מה? אין, וגם
לא יהיה. למה שלא אשאיר אותו בחנות?', חשבתי, 'הוא מוסיף יופי לחלון המעוצב, למה
להרוס?'
תוך דקה הרווחתי 401 ₪ (אולי המוכר היה
מעגל ל־400, לא נריב על שקל).
סיפור דומה קרה לי עם שמלה:
ניצבת לה בובה בחלון ראווה כאילו הייתה
בובה בחלון ראווה, גופה הדקיק והקשיח עטוי שמלה מהממת, מין מלמלה ורודה הגולשת כמו
הררי קצפת של גלידה שוויצרית אוורירית, מיד אכנס ואקנה אותה...' חשבתי לעצמי,
'ושדודה רחל תתפוצץ מקנאה.'
עמדתי מולה עוד קצת וחשבתי:
'איזה יופי, תראי את החגורה החובקת את
מותניה הדקיקים, את הצווארון הנוקשה השורט את לחייה הענוגות, הסרט העוטף את הקרחת,
מעצב אופנה מהשורה הראשונה עבד על יצירת המופת הזאת, למה להשחית? שתישאר בחנות.'
חשבתי, וכך תוך דקה הרווחתי עוד 1.499 שקל, מה רע?
וכך המשכתי בסיור הלא קניות
המסעיר:
לא
קניתי את צמיד הזהב;
לא
קניתי את הטבעת המנצנצת;
לא
קניתי את תיק העור המבריק;
לא
קניתי את הסנדלים המוזהבים;
לא
קניתי את שעון הקוקייה...
וכך המשכתי לא לקנות עוד ועוד, כספי הפרטי נשאר
ברשותי, גבי לא נשבר מסחיבת עשרות שקיות כבדות, וההרגשה הייתה דומה להפליא למסע
קניות אמתי בהבדל אחד: כאן אני ניצחתי.
נ"ב,
נכנסתי הביתה,האיש שלי הביט בתדהמה בידיי
הריקות ושאל אם שכחתי את השקיות במכונית,ואם אני צריכה עזרה להעלות אותן
הביתה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה